השלכות הפרוצדורה המשפטית בישראל על "תחושת הצדק" של המתדיינים

על פי הפרוצדורה הנוהגת בבתי המשפט בישראל, המתדיינים (התובע או הנתבע, צדדים שלישיים וכו'), אחראים להביא בפני השופט את הראיות הנדרשות להוכחת גרסתם (מסמכים, עדים, הקלטות, צילומים וכו').

צד שלא יתמוך את גרסתו בראיות קבילות (שהחוק מתיר להסתמך עליהן במשפט) ומספיקות (משכנעות במידה הנדרשת), עשוי להפסיד במשפט. כמו כן יש להגיש את הראיות במועד ובאופן הקבועים בפרוצדורה המשפטית, ולכן גם החמצת המועד להגשת הראיות או הגשתן שלא על פי כללי הפרוצדורה, עשוי גרום למתדיין להפסיד במשפט, גם אם יש בידו ראיות מספיקות להוכיח כי גרסתו אמיתית וצודקת.

בחלק ממדינות העולם, קיימות שיטות משפטיות בהן בית המשפט רשאי לאסוף ראיות ביוזמתו באופן עצמאי. במקרים בהם השופט רשאי להשתתף בהליך איסוף הראיות (כגון חקירת עדים והזמנת ראיות מטעם בית המשפט), עשוי המתדיין לחוש כי השופט אינו ניטראלי ואובייקטיבי והדבר עשוי לכרסם בתחושת המתדיין שבית המשפט "עושה צדק". כמו כן החשש לשחיתות ולמניפולציה של הראיות והטיית המשפט גדלים כאשר השופט מעורב באיסוף הראיות.

שיטת המשפט הישראלית מבוססת על עקרונות שיטת המשפט האנגלית שהונהגה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. בשיטה זו בית המשפט מנוע מלהיות שותף להליך הבאת הראיות וכעיקרון על השופט להכריע על סמך הראיות שהובאו על ידי הצדדים להליך. כאשר בית המשפט אינו מעורב באיסוף הראיות, גדלים לכאורה הניטראליות והאובייקטיביות של השופט והדבר עשוי לתרום לתחושה שבית המשפט עושה צדק עם הצדדים, בעצם היותו נייטראלי ובלתי מעורב. ואולם כאמור, בשיטה זו גדולה יותר האחריות המוטלת על המתדיין להביא ראיות ולנהל כראוי את מהלכיו.

הטלת האחריות להבאת הראיות על המתדיין, גורמת לכך שתוצאות המשפט יושפעו, בין השאר, מזהות הצדדים המתדיינים ומיכולותיהם. לכן מתדיין חלש ולא מתוחכם, עשוי להימצא בעמדת נחיתות בשיטה זו, ביחס למתדיין, "מאורגן" ומתוחכם. כך למשל, בסכסוך מסחרי בין צדדים יהיה יתרון למתדיין "מתוחכם", הדואג לתעד את מהלכיו ומגבה את פעילותו במסמכים הקלטות וכו'. לעומת זאת, מתדיין שהסתמך אמון, על דברים שנאמרו בעל פה ושלא תיעד את פעולותיו או שלא שמר את התיעוד, יתקשה בדרך כלל להביא בפני השופט ראיות להוכחת גרסתו- גם אם הוא דובר אמת וה"צדק" עמו. כאשר אנשים מאמינים כי הם דוברי אמת וצודקים ובכל זאת מפסידים במשפט, נפגעת התחושה שבית המשפט "עושה צדק" ועשוי להתפתח תסכול רב, למרות שהמתדיין בעצמו אחראי לכישלון, באי הבאת הראיות.

לתסכול של המתדיינים תורמים גם גורמים נוספים כגון, הסחבת, משך הזמן הארוך הנדרש לניהול המשפט, התחושה שהמערכת מנוהלת בצורה ביורוקרטית ולא יעילה, הצלחותיו של צד מתוחכם יותר לנצל את יתרונות הפרוצדורה המשפטית לטובתו וכו'. למרות כל זאת, מי שיבקר באולמות בית המשפט בישראל ויתבונן מהצד ביחסי השופטים והמתדיינים, ייווכח כי למרות ריבוי התיקים ולמרות העומס, אוזנם של השופטים קשובה, במרבית המקרים לטענות המתדיינים וכי המתדיינים מקבלים במה הוגנת וראויה לשטוח את טענותיהם.

הרושם הכללי הנו שברוב מכריע של המקרים, השופטים נוהגים באחריות בהגינות ובמקצועיות וחותרים בכנות לעשות צדק (במגבלות השיטה המשפטית), וכי גם שופטים הנראים כקצרי רוח, קשובים, בסופו של דבר לטענות המתדיינים.

נכון שלא כל השופטים הנם בעלי מזג נוח ונעים והם גם לא חפים משגיאות. אבל יש לזכור שבמציאות בה אנו חיים, בית המשפט נותר כמעוז עיקרי, הנקי מציניות ומשחיתות והוא קו ההגנה האחרון של האזרח בפני כוחות ואינטרסים חזקים, שאם לא ירוסנו ע"י בתי המשפט תשלוט בחיינו אנרכיה של ממש.